החלטה בתיק ע"ע 39670-01-13

השופט אילן איטח

1.      לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (סגנית הנשיאה יהודית הופמן-גלטנר; ס"ע 24477-10-11) מיום 23.12.12, בו חויב המבקש לשלם לכל אחד מהמשיבים זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה, לרבות זכויות מכח צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות (להלן - צו ההרחבה).

      הרקע לבקשה:

2.   המשיבים, מהגרי עבודה מתאילנד, הועסקו על ידי המבקש בעבודות חקלאות, תקופות עבודה שונות. ביום 26.9.11 הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, בנסיבות שנויות במחלוקת. המשיבים טענו כי פוטרו מעבודתם, בעוד שהמבקש טען כי המשיבים התקבלו לעבודה למשך חמש שנים וכאשר הסתיימו האישורים להעסקתם הודיע להם כי עליהם לשוב לתאילנד וכי חברת כוח האדם דרכה הועסקו אצלו, רכשה עבורם כרטיסי טיסה.

3.   בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגישו המשיבים נגד המבקש לתשלום זכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן, ובכלל זה מכח צו ההרחבה. בקליפת אגוז אציין כי עמדו ביסוד התובענה שתי מחלוקות עובדתיות: הראשונה, נוגעת להיקף העבודה של המשיבים, כאשר הטענה של המשיבים היתה בדבר אי התאמה בין השעות הרגילות שעבדו על פי רישומי המבקש בטבלאות לבין מספר השעות הרגילות שפורטו בתלושי השכר; השניה, נוגעת לנסיבות סיום העבודה ולזכאות לפיצויי פיטורים. עוד נחלקו הצדדים באשר לזכויות שונות, לרבות מכח צו ההרחבה.

4.   בפסק הדין מושא הבקשה, קיבל בית הדין האזורי את עיקר תביעת המשיבים. באשר למחלוקת הראשונה הנוגעת לשיעור השכר ולהיקף המשרה קבע בית הדין האזורי, בהסתמך על מלול הראיות והעדויות שהובאו בפניו, כי המשיבים זכאים להפרשי שכר מינימום, אם כי בסכומים נמוכים משמעותית מאלה שנתבעו . בנוסף לכך, חייב בית הדין את המבקש לשלם למשיבים את יתרת השכר עבור חודש ספטמבר 2011, וזאת לאחר קיזוז המקדמות שקיבלו על פי הצהרתם.   

5.   באשר למחלוקת אודות נסיבות סיום העבודה והזכאות לפיצויי פיטורים קבע בית הדין כי המשיבים פוטרו מעבודתם. לעניין זה קבע בית הדין כי הוכח שהמבקש פנה למשיבים כבר במחצית ספטמבר 2011, כשלושה חודשים לפני תום תקופת אשרת העבודה ב-30.12.11, והודיע להם כי הם אמורים לשוב לחו"ל לביתם. כן נקבע כי ניתן לראות בפניה זו כהודעה מוקדמת על הפסקת עבודתם של המשיבים טרם סיום תוקף אשרת העבודה שלהם. בנסיבות אלה, קבע בית הדין, כי גם אם המשיבים עזבו לפתע את מקום עבודתם, יש לראות בהתנהלות המבקש כאקט של פיטורי המשיבים וכי המוטיבציה לניתוק היחסים אשר באה מטעמו. כפועל יוצא מקביעות אלה קיבל בית הדין את תביעת המשיבים לפיצויי פיטורים.

6.   בנוסף, פסק בית הדין כי המשיבים זכאים לדמי חג, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי כלכלה, מענק שנתי, פיצוי בשל אי הפרשות לקופת גמל וכן הוצאות משפט. עוד קבע בית הדין כי הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.9.11.

הבקשה וטענות הצדדים:

7.  שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש המבקש לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 13.2.13 דחה בית הדין האזורי את הבקשה ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני.

8.  המבקש טוען כי סיכויי הערעור גבוהים. בקשר לכך נטען, בין היתר, בהודעת הערעור, כי הוכח ששולם למשיבים שכרם על בסיס של חודש ולא שעה ועל כן לא היה מקום לפסוק תשלום שכר לפי שעות העודפות על 186 לחודש; המשיבים קיבלו מדי חודש בחודשו שכר יסוד שהוצג בתלוש כמכפלה של 186 בתעריף שכר המינימום לשעה; טעה בית הדין בכך שלא התייחס לעדות המבקש לפיה שילם למשיבים 1 ו- 2 את מלוא שכרם עבור חודש ספטמבר 20011 בטרם עזיבתם וכי נתן למשיב 3 מקדמה בשיעור של 1,500 או 1,700 ש"ח; המשיבים הועסקו בשכר חודשי ועל כן קיבלו את התשלום עבור החגים במסגרת משכורתם הרגילה ומכל מקום מגיע להם 4 ימי חג בלבד שלגביהם הודה המשיב 3 כי לו היו מוכרים; המשיבים זנחו את תביעתם בכל הנוגע לדמי כלכלה, שכן לא הזכירו רכיב זה כלל בסיכומיהם; מענק שנתי אינו בגדר שכר אלא מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון; לגבי עובד קבוע לא נקבעה בצו ההרחבה כל חובה להפרשה לפנסית יסוד; לא היה מקום לקבוע כי המשיבים פורטו אלא כי מדובר בסיום החוזה במועדו ולאחר שהמבקש בירר עם המשיבם את רצונם, הזמין להם כרטיסי טיסה לארצם. 

      באשר למאזן הנוחות טוען המבקש כי סיכויו להיפרע מן המשיבים אם יתקבל ערעור קלושים, שכן מדובר במהגרי עבודה אשר אינם מתגורר בארץ ואין להם אף נכסים בארץ. עוד מציין המבקש כי המשיבים נמנעו מלשלם לו את הוצאות המשפט שפסק לחובתם בית הדין האזורי בהחלטה מיום 6.6.12 בנימוק שהם מקזזים אותן מהסכום שסברו כי יגיע להם לפי פסק הדין.

9.   המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת הערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לטענתם, סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק כראוי ומבוסס בעיקר על קביעות עובדתיות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי למרות שרכיבי פדיון דמי הבראה וימי חופשה לא נכללו בערעור, המבקש בחר שלא לשלמם; טענת המבקש לפיה עבודתם של המשיבים הופסקה עם פקיעת אשרת העבודה נסתרה בעדותם המוקדמם של המשיבים; המשיבים תבעו את שכר עבודתם האחרון בקיזוז המקדמה ששולמה להם בפועל וזה גם  הסכום שנפסק; בכתב ההגנה ובשלב התצהירים לא התייחס המבקש לעניין תשלום שכר החודש האחרון ולא העלה גרסא עובדתית כלשהי; הוכח כי מספר השעות בגינן שולם שכר בתלוש השכר נמוך ממספר שעות העבודה ברישום השעות; הטענה כי דמי כלכלה ומענק שנתי הינן זכויות נלוויות שאינן ניתנות לפדיון נדחתה בפסיקת בית דין זה.

אשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי אין להסתפק בטענה כללית בעניין אי יכולתם להחזיר את הסכום הפסוק אם יתקבל הערעור; המבקש הינו אדם מתוחכם אשר בחר שלא לשלם את זכויותיהם של עובדיו הן בטרם ההליך המשפטי והן לאחריו, ואף את הזכויות שאינן שנויות במחלוקת. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבים, אין כל הצדקה להמשיך ולפגוע בזכותם לקבלת הפרשי שכר וזכויות סוציאליות שונות המגיעות להם בשל תקופת עבודתם וסיומה.

10 . בתשובה מוסיף המבקש ומציין כי לתגובת המשיבים לא צורף תצהיר לתמיכה בעובדות בדבר חששו שלא יוכל להשיב את הכספים שנפסקו לזכותם אם יתקבל ערעורו. בכל הנוגע לסיכויי הערעור חוזר המבקש על האמור בבקשה ומדגיש כי בכל רכיבי פסק הדין קיימות שאלות מהותיות שיש לדון בהן. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טענתו לפיה שעה שמשולם שכר חודשי אין חובה לשלם שכר מינימום העולה על שכר המינימום החודשי, אף אם שעות העבודה בפועל עלו על 186 שעות, מבוססת היטב על הוראות חוק הגנת השכר ועל הוראות חוק שכר מינימום; משקיבלו המשיבים שכר חודשי ממילא לא היו זכאים לדמי חגים בהתאם לצו ההרחבה על הסכם המסגרת, שלאורו יש לפרש את הוצאות צו ההרחבה בענף החקלאות; סיום יחסי העבודה בין הצדדים קרה ביוזמת המשיבים, שכן הם עזבו את מקום העבודה בטרם המועד שעליו הודיע להם המבקש באשר לסיום עבודתם; קביעת בית הדין בדבר הפרשה לפנסיה עומד בסתירה לסעיף 43 לצו ההרחבה.

הכרעה :

11. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. הסעד של עיכוב ביצוע פסק דין יינתן בכפוף לכך שיתקיימו שני תנאים מצטברים אלה: האחד - סיכויי הערעור להתקבל אינם משוללי יסוד והשני - שהנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של עניין יידחה . כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו אלא אם כן יוכח כי המבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור . עוד נפסק כי העובדה שהמשיבים הם מהגרי עבודה, כשלעצמה, אינה מצדיקה עיכוב ביצוע פסק הדין, ויש לבחון בכל מקרה לגופו. כמו כן, במסגרת כלל השיקולים, יש להביא בחשבון כי מדובר בזכויות מכוח חוקי המגן וצו ההרחבה אשר הגיעו למשיבים במהלך תקופת עבודתם או בסיומה, וכי ככל שסיכויי הערעור אינם גבוהים אין הצדקה כי יעוכב תשלום זכויות אלה פרק זמן נוסף .

12.  לאור האמור, יש לדון בבקשה לעיכוב ביצוע על פי המבחנים המקובלים בפסיקה - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים, וזאת בהתייחס לקביעות פסק הדין עליהן הוגש ערעור בלבד. בכל הנוגע לקביעות בפסק הדין עליהן לא הוגש ערעור - פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה והוצאות משפט - אין כל עילה לעיכוב ביצוע פסק הדין. על פני הדברים, המבקש לא ערער על קביעות אלה, ולכן הן סופיות.